עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מיטל. בת 19. גרפיקאית. מאיירת. לא מסיימת עבודות סדרתית.
חיה. נושמת בהיפר ונטילציה. קיימת.
ועוד אחד נפל.
16/07/2018 23:44
I'm Trying
ממתי אנשים רוצים אותי לעזעזל.
והם נעשים צעירים ויפים, כל אחד יותר מקודמו
אוהבים פסיכיות, עיניים אסייתיות, 
את חמודה, הם אומרים. שונה ולא רגילה ויפה. יפה?
הם כל כך שונים. אחד קודם כל פגשתי פנים מול פנים, ועם השני דיברתי כמה זמן בווטסאפ, ונפגשנו והכל נגמר אותו דבר. אני אותו דבר?
מה זה מחוייבות, מה זה שייכות, מה "אני אוהב אותך" אומר ולמה אני לא עונה אף פעם?
אני לא אוהבת ולא שונאת ולא ממש מרגישה בלב. הליבידו בוער, אני לא יודעת מי אני ומה אני ולאן נעלמה מיטל שאוהבת מחוייבות ואדם אחד יחיד ומיוחד ומי זאת האישה שמפתה אחד אחרי השני. 
זה מרגיש ממש מוזר להוציא את זה מהראש למחשב. 
אני לא יודעת מה אני יותר. 
"אם נצא כזוג אז תהיה בעיה עם החבר'ה, בגלל ג. אבל כעיקרון אם נצא, אני אוותר עליהם. כלומר, עליו."
זה מרגיש נורא שיש להם ציפיות ואני אכזבה אחת גדולה בנושאי זוגיות אינטימיות ומחוייבות. לא הייתי מחוייבת רגשית לאף אחד מאז ג. והוא צילק אותי קצת. קצת ביקורת, אל תשאירי את האף למעלה, את טועה ואת לא מבינה ואת סותרת את עצמך אבל אני אוהב אותך אבל רגע...... כבר לא.
אני שונאת מחוייבות כי אני שונאת פרידות וזה מרגיש בלתי נמנע כזה כי אני זאת אני ואני סופר רגישה אבל אולי הצלקות מפה ומשם השאירו עור עבה שקשה לחדור עמוק לכלי הדם שמזרימים רגש ללב. אני עצובה ואני שמחה ואני בודדה ואני מאוכזבת ואני חרמנית ואני נדלקת ואני מחבבת אנשים בתור היותם אנשים אבל מי אני לעומת העולם הגדול כי יש הרבה דגים בים ויש אותי.
קשה לי. אלוהים, קשה לי. קשה לי כי אני מרגישה הכל בכלליות עצומה ומפחידה ולא רגשות ספציפיים.
נשיקה קצת מגע חפינה וגניחה, "את כל כך נעימה ויפה" ואני לא ממש מבינה למה אנשים אוהבים להתנשק עם לשון כשזה פאקינג שריר חשוף.
אבל אני מנסה, כי אני מרצה את כל מי שזורק לי שם עצם, מילה טובה, אני אעשה הרבה בשביל מילים אבל מבטים שווים יותר. מבט לעיניים שיורד לשפתיים מלווה בנשיכה שפה שלו או ליקוק קטן שלא שמים לב אבל למדתי לקרוא סימנים, אני שמה לב להרבה דברים ומבטים ומחשבות וכשהוא מסתכל לך על השדיים ואומר לך להתכסות כי הוא לא רוצה לרצות משהו שאם אני לא אסכים אליו אולי יפגע בי ואני אומרת לו שישאל או ינסה כי אני מספקת ומרצה אבל אני לא יודעת מי אני חוץ מזה. חוץ מנשיקה, מגע, חפינה וגניחה, לפעמים גם מושא לזקפה. אני אולי נראת צעירה אבל זקנה משניכם, עוד כמה חודשים 20, רחמנא ליצנא. 
מה אני עושה כשיש 2 אנשים צעירים ויפים שכלום זמן אותי מכירים ואומרים מילים מילים מילים
מילים מחייבות ועמוקות ויפות ונעימות לאוזן שלי. חבל שהשפתיים שאוהבות לנשק, לא אוהבות לדבר רגש רצון 

מה  אני רוצה? 
5 תגובות
התלבטויות והחלטות.
06/07/2018 17:30
I'm Trying
כן לא שחור לבן 
בקשרים הכי טובים שנגמרו הכי רע, היה לי חיבור מיידי עם הבנאדם.
ש. ג. פ. ג'. 
אני לא בונה קשרים. הם מתחילים ממקום גבוה, ומשם אפשר לרדת.
אני נדלקת, משולהבת, מופתעת ונפעמת מהאנושות.
חיבורים שבאים אחד על החשבון של השני.
יש לי עיניים גדולות. אני רוצה את הכי טוב שאני יכולה להשיג.
אני לא אוהבת להתפשר. אני רוצה את מה שיעשה לי הכי טוב שאפשר.
אני אגואיסטית. אולי קצת סוציופתית. 
בסך הכל הכללי אני לא מתכוונת להקריב את עצמי יותר.
אני רוצה הכל. וההכל שלי הולך ומשתפר כי אני הגירסה המשופרת והשונה של מיטל לפני חצי שנה. שלושה חודשים. אפילו פחות.
אני שואפת גבוה ועולה גבוה. אני מנסה להיות הכי טובה שאני יכולה.
ביטחון. אסרטיביות. אומץ. ישירות. כנות. כן. לא.
בום.
אני צריכה מישהו.י שיהיו איתי. קרוב. פיזית. רגשית. משיכה. כנות. פתיחות. 
"אני יכולה לנשק אותך בבקשה?"
ידיד. יזיז. בן זוג. חבר. 
למי פאקינג אכפת. אני לא לבד. יש לי את מי להעריך ואת מי לאהוב ובמי לגעת ועם מי לא להרגיש לבד.
מרחק זה פאקטור ככ גדול. למה.
אני לא יציבה וכנראה אני לעולם לא אהיה. תחיו עם זה. תתמודדו. 

2 תגובות
אני לא מבינה
06/06/2018 11:56
I'm Trying
כבר לא ילדה קטנה. כי יש לי המון סיבות להיות מאושרת, ואני עוד לא שם.
נפרדנו וחזרנו אחרי שיחה וחשיבה עמוקה, אני אוהבת אותו. באמת. לא יודעת מה אני עושה עם עצמי, אבל אני לא לבד. חלקית לפחות. אי אפשר לשתף הכל עם אנשים. מידע מכביד. קושי של אחר קשה גם לך. דיברתי איתו עד 2 לפנות בוקר בתקווה להבין את מי הוא מחבב ותפוסה, מתפללת שזאת אני ולא אני במקביל. אני לא יודעת למה אני רוצה לסבך את העניין. זה כיף להיות נאהבת, אני מניחה.
לוקחת תרופות כל יום. מנסה להעסיק את עצמי ככל האפשר. זה השוני, אני משתדלת. לא מאוזנת. אבל מנסה. דחפים לא ברורים לעשות עוד קעקוע ולהסתפר קצר קצר, מרסנת, מפנטזת. כותבת גיבובי שטויות פה, על הקושי הגדול והבעיה הכספית, ורוצה יותר ממה שיש לי. מפחדת לחיות. אוהבת אותו והוא אוהב אותי אבל רוצה שעוד אנשים יאהבו אותי כי אני חמדנית עם עיניים גדולות ששונאת להיות לבד. אני לא רווצה אשפוז. אני רוצה שיהיה לי משהו ביד שיעסיק אותי ואני אוהב ומאחלת לעצמי עתיד מזהיר של לגור איתו באשקלון יום אחד, כי אהבה זה לא בא כל יום אצלי, אני מפחדת להרגיש כי העוצמות תמיד כל כך גבוהות ולא ממותנות וכל כך חזקות שאי אפשר להכיל אותם. אני אוהבת לאהוב. בן אנד ג'ריס, לצייר, להתלונן, ואותו. 
הלוואי והוא היה רוצה שאבוא לשם בסופ"ש. אני מתגעגעת בצורה מעוותת. אבל דיברנו. ומחר ניפגש. להיות כנה זה עובד, מסתבר. אני אוהבת אותו. ממש. זה עושה לי טוב. נותן משמעות מסויימת לי. אולי אני לא כזה כלום, כי הוא לא היה אוהב כלום. הוא אוהב אותי.
0 תגובות
אני, אני, אני.
21/05/2018 23:52
I'm Trying
אני טיפוס שקל לחבב, קל להתאהב בו, קל להתחבר אליו. כשאני בחברת אנשים, אני שונה מהמיטל שמקלידה כרגע בחושך חלקי, לבד בחדר. אני חייכנית. אני צוחקת. מחמיאה. אני זורמת. כמו המערבולת הממש מוזרה שעשינו בבריכה של הי"בניק הנחמד היום. פגשתי אותו לראשונה. כל מי שמכיר את מיטל, מכיר 2 מצבים. מיטל בחרדה מאנשים, ומיטל שאוהבת אנשים. אי אפשר לדעת על מה תיפול. 
היום נפלנו על יום מוצלח. אני התגעגעתי אליה, והיא אלי, אבל הייתה בלחץ שאני כועסת עליה כי היא לא עונה לי. לא רק לי. היא לא עונה לאף אחד כמעט. אני לא כועסת. מערבולות שוצפות אותה בחרדה והרס עצמי. מי אני שאשפוט ואכעס. מי אני. מה אני. אני מיטל. 
מיטל שעתודאי פיזיקה מהטכניון מחבב אותה בלי שיש לה בגרות מלאה. שלחתי לו הודעה. שבטח תביך אותו. זה יישמע מעוות, אבל אני אוהבת את הנאיביות המובכת של אנשים בגילי שהם בתולים. והם יודעים שאני יודעת שהם רוצים אותי. כי קל לחבב. קל להתאהב. 
רק מזהירה. קשה לאהוב.
אני לא אדם קל. תיזהרו. חזה גדול, נקב בין הרגליים, וגישת המיטל הקבועה הבילתי ניתנת להסברה של פאק איט,ואני אחיה עד הסוף.
שלא יטעה אתכם. אני לא האדם שאתם רוצים להתאהב בו בפעם הראשונה בחייכם.
מזהירה. זה הכל. 
1 תגובות
אני רוצה לתבוע דברים.
16/05/2018 00:18
I'm Trying
לבקש, בלי להתבייש. לא לבקש. לדרוש. לא לדרוש אפילו. לתבוע. לתבוע את מה שמגיע לי. אני באמת מאמינה, גם כשנוראי וקשה, שמגיע לי יותר ממה שאני מקבלת. כבוד, בעיקר. הכרה בזה שאני בת אדם. אני בת אדם. מגיעות לי זכויות בסיסיות ביותר. מגיע לי שיכירו בי בתור מה שאני. אדם. 
בבית החולים, הם לא התייחסו אלינו כמו בני אדם. גם עכשיו לא. בעבר ובהווה. כשאתה בבית חולים פסיכיאטרי, אתה לא אדם יותר. אתה בעיה. שצריך לנסות לפתור. אתה לא אדם עם זכויות בסיסיות. אתה בעיה גדולה שצריך לרסן. להשפיל. להרוס אותך מהיסוד בתקווה שתוכל להיות אדם "חדש" כשתצא משם. אני הייתי בבית החולים המון זמן. שנים. 4 לפחות. אני לא הייתי אדם. הייתי בעיה. אבל אני לא צמחתי טוב כשהרסו אותי. אני אדם עכשיו. עם בעיה. בעיה שהחמירה והידרדרה עם כל יום שהייתי מאושפזת. כי אני לא באמת הייתי אדם שם. לא היו לי זכויות בסיסיות. לא הרשו לי לבחור מה ללבוש. נתנו לי מדים. אפילו מה אני לובשת או לא לובשת מתחת לפיג׳מת בית החולים לא נתנו לי לבחור. אמרו לי שבאגף הסגור אסור ללבוש חזיה. בלי סיבה אמיתית. פשוט אסור. אבל להם מותר. לצוות מותר הכל. להשפיל. לנעוץ מבטים. לתת לכל המטופלים האחרים להשפיל ולנעוץ מבטים. החולצה הטישרטית הדקה והמזגן המקפיא שתמיד שם, ואני נערה בגיל ההתבגרות, לעזעזל. והייתי חודשים שלמים בלי חזייה. כי ככה החליטו. כי אסור לי להביע דעה. אסור להתלונן. אני בבית חולים פסיכיאטרי. אני לא באמת אדם. שמגיע לו כבוד. אני כלום. 
כשאתה לא באמת אדם, יותר קל לפגוע בך. וזה מה שעשו שם. פגעו. אלימות זה בסיס. הפחדה. טרור. שכל רגע אם תגיד מילה לא במקום, האחים ירימו אותך, ויקחו אותך לבידוד. קשירה. ייקחו ממך כל שבב אנושי. אם אישה צריכה ללכת להשתין כשהיא בבידוד, למי אכפת. תשתיני על עצמך. זה לא משנה הרבה. כי אני לא באמת אדם. אני לא אנושית. אני חסרת זכויות. מגיע לי להשתין על עצמי כי קיללתי איש צוות. 
אי אפשר לתבוע דברים מאנשים, כשהם מחדירים לך לראש שאתה כלום. שאין לך תקווה. שאין לך עתיד. שאתה צריך להשלים עם זה, כי אתה לא אדם.
אתה כלום. 
וזה נשאר. אני באמת כלום לפעמים. כי זה מה שאני מכירה. זה מה שאמרו לי שאני. גיל ההתבגרות אמור להיות שלב של גילוי עצמי. אני גיליתי שאני לא אדם. אני בעיה. שלא כל כך קל לפתור, מסתבר. אז עוד כדור, ועוד אחד, ואולי עוד חמש עשרה. כי הם לא טועים. פשוט הכדור הספציפי הזה צריך עוד 4 כדי שהוא יצליח לעשות פעולה ולפתור בעיה שאין לי בכלל. אני חושבת שאין. אבל אם הרופא אמר, אולי הוא צודק. הרי, הוא למד. ואני כלום. אז אני אקח 20 כדורים ביום, כי אני לא אדם ואין לי זכות לבחור מה לקחת ומה אני רוצה או מה אני בכלל צריכה. 
אני עכשיו רוצה לתבוע דברים. לא דברים. אנשים. מקומות. אני רוצה לגרום להם לשלם. על הכמעט 50 קילוגרמים שעליתי בגלל הטעויות שלהם. על הסיוטים בלילה. על הזכרונות. 
על זה שכשקשה לי, אני מרגישה כמו כלום. זה מה שאני מכירה. זה מה שהם אמרו לי.
טירת כרמל. גיל 14-18. 
1 תגובות
אני מנסה.
15/05/2018 18:08
I'm Trying
אני ממש מנסה. מנסה כמו שלא ניסיתי אי פעם בחיי. אני לא יודעת מה אני מנסה ממש. אני פשוט מנסה. עצם זה שאני מנסה משהו, גורם לי להרגיש שעשיתי משהו. לא משנה מה אפילו. פשוט עצם העשייה נותן לי סיבה.
אני לא עושה הרבה לאחרונה. אני מתעסקת בתוך הראש שלי. זה פחות עושה לי טוב. אני חושבת ומנסה לנתח ולהבין ולנסות לחשוב למה ומה ומה קרה ולמה קרה ומה השתנה הלילה הזה מכל הלילות. שבכל הלילות, אין אנו בוכים, אפילו פעם אחת. אבל הבוקר הזה, בבוקר הזה, אני מדוכדכת. 
כשאין לך מטרה לקום בשבילה בבוקר, עצם הקימה נעשית מאבק שגורם לי להתקשר בבכי לרון אחרי שדפקתי את הראש בקיר והתגלגלתי במיטה משבע וחצי עד תשע בבוקר בייאוש תהומי. 
אבל יצאתי. יצאתי. התקשרתי לרכזת, בבכי. עוד וי לרשימה של דברים לעשות. יצאתי. לסופרמרקט. קניתי פניני טפיוקה, קרם קוקוס, מלא מלא מלא פירות. דובדבנים. טריים. שעלו מיליון כסף שיש לי בקושי. והכנתי. הכנתי טפיוקה עם פירות ויצא ממש ממש מוצלח. אבל זה היה שעתיים בערך? בתכל'ס שעה. ואז.. זה מורד חלקלק. התחלתי להכנס לעולם של אפי ופרדי ודיכאון פסיכוטי והדיכאון שלי עצמי מתעורר כבר כמה שבועות. אני מרגישה לבד בתוך עצמי וחסרת טעם ומטרה וסיבה ואין טעם לנסות יותר כי אי סיבה ואין מטרה לכלום. אני כלום. אני בוכה ולא מצליחה לנשום ונכנסת להיפר ונטילציה ובוכה את נשמתי ואין לי סיבה ואין רצון ואין כוח. אין לי כוח. הכל חוזר וזכרונות. האשפוזים שלי היו כל כך נוראים ואני זוכרת הכל הכל הכל הכל. פרצופים ושמות ותאריכים ומעשים. הם הרסו אותי. זה מקום שאמור לבנות ולשקם ולעזור. אני יצאתי במצב גרוע יותר ממה שהגעתי. אני יצאתי בן אדם שאני לא מסוגלת לסבול. יצאתי שמנה. יצאתי פחדנית. יצאתי עם מצבור כדורים מרשים ביותר ברפרטואר שבבטן שלי. ובכבד. ובכליות ובלבלב ובדם ובמוח שלי. במוח. ברגשות. בגוף. במחשבה. אין לי כוח לקחת אותם יותר. אני לא רוצה להיות מכורה. הגוף מכור. אני מתנערת. קשה לי. כל כך קשה. אני בוכה נהרות הזרמים מהירים עם קולות של חוסר נשימה וחנק ונשימה מוגברת ואני לא מרגישה כמוני. אני לא מרגישה אני. אני מרגישה כלום. אני לא אמורה להיות כלום. אני אמורה להיות אני. אבל אני כלום כרגע. חסרת מטרה. לבד בתוך עצמי. 
אם אני אינני אני מי אני בכלל, לכל הרוחות.
1 תגובות
את נתת לי תקווה
25/01/2018 18:51
I'm Trying
אז נפגשתי איתה. בגבעתיים. אני כל כך צפונית ארורה שאני לא מבינה את תל אביב, אבל מצאתי את בית הקפה הקטנטן בשולי גבעתיים.
היא הלכה ברגל לבית הקפה. חיכיתי איזה 20 דקות, בשאלה של מה יהיה ועל מה נדבר ואם יהיה מביך
אבל בקושי זיהיתי אותה כשהיא באה. הגישה הבטוחה שהיא באה איתה.... זה משהו שאני יכולה רק לשאוף אליו.
אני זוכרת, שלפני 4, 5 שנים ארורות, שתינו נכנסנו כמעט באותו גיל למצבים נוראים. היא, להפרעות אכילה ודיכאון, אני.. לאן שהגעתי איכשהו.
והנה אנחנו, יושבות בבית קפה בגבעתיים, מדברות על כמה אנחנו השתנינו מאז אותם ימים, צמחנו, התנסינו.
אני רואה את הביטחון שלך, את החיוך, שלא ראיתי אצלך אף פעם. עברנו את הדברים בגיל צעיר כל כך, את אומרת, כי אנחנו מעל האחרים. את רואה עכשיו את כולם מתמודדים עם מה שאנחנו הבנו בגיל 13, 14.. אבל אנחנו עברנו את זה. את עברת את זה. את אותם ימים של חתכים ובכי וצומות. ותראי איפה את. שלוש עבודות. חיי חברה. ירידה בריאה במשקל. עברת פרידות, עברת אשפוז, עברת שנים כל כך קשות. והנה את. מחייכת. שרה. פותרת איתי תשחצים. את נראית מאושרת כמו שמעולם לא ראיתי אותך. עם שום בן זוג, בשום משקל יעד. 
את בריאה. אני אוהבת אותך. הלוואי ואני בדרך להיות כמוך. את נותנת לי תקווה. 
אני לא מפסיקה להשוות בין את של פעם, ואת שראיתי היום ואני מאושרת. שאת החברה הכי ותיקה שלי, מימי ההערצה שלנו למשחקי הרעב, ב2010, לפני הבלוגים ולפני ההתדרדרות הגדולה. אני זוכרת ששנאנו אחת את השניה. ואז כבר לא. ואיכשהו עברו 8 שנים. ושמרנו על קשר. היחידה ששמרתי איתה על קשר כזה רציף. ואז הגיע 2012, 2013, השנים הנוראות של שתינו. ואז הם עברו. כי הזמן זז. ואז הגיע השלב של בני זוג שונים של שתינו ובכל זאת טיפוסים דומים. ואולי אנחנו אלה שדומות בצורה משונה כלשהי. הפרידות היו קשות לשתינו, ובכל זאת אנחנו ממשיכות. ביחד, לא ביחד, מדברות לפעמים ולפעמים לא. מתכננות להפגש כבר כמה חודשים. ואז זה קרה. ונפגשנו. והיה נהדר לשמוע ממך. אנחנו בהחלט ניפגש שוב. הצתת בי איזשהי כמיהה ללהרגיש בריאה שוב. בריאה באמת. פיזית ונפשית. בלי תלותיות באנשים ובדברים. להיות אני. להיות אני המשופרת. מי שאני רוצה להיות.
את כל כך יפה כשאת שמחה.


תודה.
0 תגובות
זה היה
01/01/2018 07:43
I'm Trying
ערב השנה החדשה הכי מדהים שיכול להיות קיים והיה קיים בהחלט. עכשיו עבודה. ראיון בטכניון. חיים
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון